החלטה בתיק דנ"פ 4410/03

           עתירה לקיום דיון נוסף בפסק-דינו של בית-המשפט העליון, ולפיו התקבל ערעור המדינה ונדחה ערעור העותרים על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, ונקבע כי בידי תובע, שהוסמך לכך על-ידי היועץ המשפטי לממשלה לפי סעיף 12(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, סמכות עצמאית - שאינה כפופה לפרקליט המחוז - להגיש כתב-אישום ולנהל את התביעה בעבירות מסוג פשע. בהחלטת כבוד הנשיא הועברה העתירה לעיוני.

2.        העותרים הואשמו בבית-משפט השלום בביצוע עבירות (מסוג פשע) לפי שתי הוראות חיקוק בחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1976. ההחלטה להעמידם לדין, כמו גם הגשת כתב-האישום וניהול התביעה, נעשו על-ידי יועץ משפטי מטעם מנהל מס ערך מוסף, אשר הוסמך כ"תובע" על-ידי היועץ המשפטי לממשלה, בהתאם לסעיף 12(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי. העותרים טענו כי כתב-האישום פגום, באשר על-פי סעיפים 60 ו-241 לחוק סדר הדין הפלילי הסמכות להחליט על העמדה לדין, להגיש כתב-אישום ולנהל את התביעה בעבירות מסוג פשע מצויה בידי פרקליט המחוז. כן טענו הם כי הסמכתו של התובע על-ידי היועץ המשפטי לממשלה באמצעות כתב הסמכה אינה ממלאת את דרישת סעיף 241(ב), שלפיה על ההסמכה להיעשות "בחיקוק". זאת משום שכתב ההסמכה האינדיווידואלי אינו עולה כדי "חיקוק" כמשמעות מונח זה בחוק הפרשנות, התשמ"א-1981. בית-משפט השלום קיבל את טענת העותרים, בכל הנוגע לסמכות להחליט על העמדה לדין, וביטל את כתב האישום. בית-המשפט המחוזי, שלפניו ערערה המדינה, קבע כי הפגם שנפל בכתב-האישום ניתן לריפוי על-ידי העברת חומר החקירה לפרקליט המחוז אשר בידו הסמכות להחליט על הגשת כתב-אישום חדש. שני הצדדים ביקשו וקיבלו רשות ערעור על פסק-הדין לבית-המשפט העליון.

3.        בית-המשפט העליון (מפי הנשיא א' ברק)  קיבל, כאמור, את עמדת המדינה ופסק כי בכתב-האישום לא נפל כל פגם, שכן ההחלטה להעמיד לדין - כמו גם הגשת כתב האישום וניהול התביעה - נעשו בסמכות. נקבע כי סעיפי החוק הרלוונטיים להסדרת סמכותם של התובעים בעבירות כדוגמת העבירות על חוק מס ערך מוסף הינם סעיפים 12(א)(1)(ב) וסעיף 241(ב), ולא סעיף 60 לחוק סדר הדין הפלילי, המתייחס רק למקרים שבהם החקירה מתנהלת על-ידי המשטרה. בית-המשפט פסק כי במקרה שלפנינו אמנם "נקבע בחיקוק אדם אחר המוסמך לנהל את התביעה באותה עבירה", כדרישת סעיף 241(ב):

בענייננו נקבעה בחיקוק - הוא סעיף 12(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי - הסמכה כללית לקבוע אדם (או בני אדם) אשר ינהלו את התביעה, ומכוחה של סמכות זו נקבע בחיקוק - הוא כתב ההסמכה האינדיבידואלי (ראו הגדרת "חיקוק" בסעיף 1 לפקודת הפרשנות [נוסח חדש], והוראת סעיף 1 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981) - מי הוא האדם או מי הם בני האדם אשר הם בעלי הסמכה לניהולה של התביעה. הסמכות הכללית המצויה בסעיף 12(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי מזה והוצאתה מהכוח אל הפועל מזה, קבעה בחיקוק "אדם אחר המוסמך לנהל את התביעה באותה עבירה".

כן נדחתה טענת העותרים כי ה"חיקוק" האמור בסעיף 241(ב) חייב להיות חיקוק אחר, שאינו חוק סדר הדין הפלילי. נקבע כי טענה זו נעדרת בסיס מספק הן בלשון החוק והן בתכליתו. בית-המשפט תמך את הכרעתו בשיקולי מדיניות שונים, וקבע, בין היתר, כי אין לבצע שינוי כה מהותי במבנה התביעה על דרך של פרשנות, שכן עלולות להיות לכך השלכות רחבות בתחום הכלכלי והמקצועי.

4.        בעתירתם לדיון נוסף טוענים העותרים כי פסק-הדין קבע הלכה חדשה, חשובה וקשה. לטענתם, טעה בית-המשפט בהסתמכו על סעיף ההגדרות בפקודת הפרשנות, שכן הנורמה הרלוונטית החלה הינה חוק הפרשנות, אשר נחקק לאחר פקודת הפרשנות ולפני חוק סדר הדין הפלילי; ואילו על-פי חוק הפרשנות, בניגוד לפקודה, כתב ההסמכה מטעם היועץ המשפטי לממשלה הינו בגדר "הוראת מנהל" ולא "חיקוק". כן חוזרים העותרים על כמה מטענותיהם בשלב הערעור, ובהן הטענה כי סעיף 241(ב) דורש כי ההסמכה תעשה בחיקוק אחר, שאינו חוק סדר הדין הפלילי.

5.        דין העתירה להידחות. נכון אני להסכים כי בפסק-הדין נושא העתירה נפסקה הלכה, שיש בה חידוש ואף חשיבות. ואולם, כידוע, "חשיבות ההלכה או חידושה הם תנאי הכרחי להיעתרות לבקשה לדיון נוסף, אך אינם תנאי מספיק. אם נתקיים אחד מתנאים אלה או שניהם, שומה עלי לשקול גם מה הוא הסיכוי שההלכה תיהפך על פיה בדיון הנוסף" (דנג"ץ 7635/96 לשכת עורכי הדין בישראל נ' גאנם, תק-על 97(2) 2; דנ"א 4979/02 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' רוזנצוויג ואח', תק-על 2003(2) 2176). דעתי היא כי במקרה זה אין סיכוי ממשי להפיכת ההלכה בדיון הנוסף. טענת העותרים כי את המונח "חיקוק" יש לפרש לפי חוק הפרשנות ולא לפי פקודת הפרשנות אינה נקייה מספקות, שכן היא מתעלמת מסעיף 1 לחוק הפרשנות - שאליו הפנה הנשיא בהקשר זה - אשר מסייג את תחולת החוק בנסיבות מסוימות; אולם אף אם אניח כי טענה זו בדין יסודה, הרי שהיא רלוונטית, לכל היותר, לכתב ההסמכה האינדיווידואלי אך לא להסמכה הכללית הקבועה בסעיף 12(א)(1)(ב). סעיף זה הינו בוודאי בגדר "חיקוק", ולאור שיקולי המדיניות כבדי המשקל שפורטו בפסק-הדין מוצדק לראותו כממלא את דרישת ה"חיקוק" הקבועה בסעיף 241(ב). גם טענת העותרים כי סעיף 241(ב) דורש כי ההסמכה תעשה בדבר חיקוק אחר, דינה להידחות, מהטעמים שצוינו על-ידי בית-המשפט. ומשכך, ממילא נשמטות גם יתר טענות העותרים, המבוססות על ההנחה שנפל פגם באופן שבו פירש בית-המשפט את סעיף 241(ב).

           העתירה נדחית.

           ניתנה היום, א' בחשון תשס"ד (27.10.03).

                                                                                                      ש ו פ ט

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.